ד”ר עידו אברבאיה | מוסיקולוג

אני מנסה לשחזר כאן אירוע בן 45 שנה בהיסוס מסוים, האם ראוי עוד להעלותו באוב כיום, או מוטב להשאירו נחלת העבר. כיום השחזור הזה דורש כמה הסברים, כי גם לפני 45 שנה הוא היה מעין שחזור (או העלאה באוב) של הווי תרבותי, שכבר אז היה נחלת העבר.
מדובר בספק-מחזה, ספק-מסכת, אולי משהו באמצע, עם דמויות אלגוריות – כמו במחזה המוסר הביניימי, אך כולו בנוי ציטוטים – כמו במסכת הציונית סוציאליסטית של פעם. הפעם הדמויות מדברות בציטוטים מתוך שירתו של אהרון שבתאי.
המחזה הוזמן במקור ל”תל חי 80″, מפגש אמנות בת זמננו (תל חי (1980). על היוזמה להזמנה הזאת אני חייב תודה ליוסי מר חיים, שאף לקח חלק בעריכה האלקטרונית ובביצוע החי. הביצוע נערך לבסוף לא בתל חי, אלא במוזיאון תל אביב ואחר כך בבית אריאלה. ההקלטה הנוכחית היא מבית אריאלה, פברואר 1981.
באותה תקופה, אהרון שבתאי היה רחוק משירה פוליטית. פה ושם נתקלתי בשירים שלו, שבהם בלט אינוונטר של חפצים (פומפיה, נעליים וכד’), ועלה בדעתי לשלב את קריאתם עם הקלטות ‘מוסיקה קונקרטית’ בהפעלת החפצים האמורים. אך בהמשך קיבלה העבודה כיוון אחר לגמרי.
ספריו של שבתאי שיצאו אז לאור היו “קיבוץ”, “הפואמה הביתית” ו”חרא מוות” – שאפשר לקרוא בשם “התקופה הנומרולוגית”: משפטים קצרצרים, שכל אחד מהם ממוספר במספר סידורי ואמור להוות שיר בפני עצמו. התוצאה הסופית של עבודתי הייתה מין מחזה, שגיבוריו מדברים אך ורק בליקוטים ובציטוטים מתוך שירי אהרון שבתאי. ניסיתי להכניס מהלך כאילו-עלילתי בשורת האמירות הקְריפְּטיות-מונולוגיות-אוטיסטיות במפגיע של שבתאי. בכך שפיצלתי את אמירותיו של שבתאי בין מספר דמויות “מוציא דברים מחוסר-הקשרם” ובוודאי חוטא לכוונת המשורר. לכפות עליהם מהלך כביכול עלילתי, או הגיוני, הוא מעשה בלתי אפשרי, וזאת אולי הסיבה העיקרית שבחרתי לעשות זאת.

אז הנה “תוכן” המחזה:
יש משורר ויש מוזה, והמוזה שוֹרָה על המשורר. הודות לכך הוא מגלה גילוי חשוב – “מי אני” (כלומר–מי הוא!). אך מייד צצות מהיכן שהוא עוד דמויות “אני” אחרות, המהוות לו תחרות ואף מתחרות זו בזו. בתחילה הן עוסקות בהגדרות ה”אני”, ובהמשך עוברים לעניינים כלליים יותר (תרבות, חינוך וכד’).
הנפשות הפועלות הן: מוזה, משורר, מדען (או טכנוקרט), בננצ’יק (זה היה הכינוי המקובל בקיבוצי עמק הירדן למגדל בננות), ומקטר (או נעבעך). בהמשך המחזה המוזה לובשת דמות של מחנכת (מורה או גננת). כל הדמויות הן בס”ה די אופטימיות, פרט למקטר, ששוב ושוב מצליח לתקוע סיכה בבלון ואף מוריד פעמיים את הטונוס הכללי לנקודת שפל טרמינלית. המוצָא או התיקון היחיד לכך היא הגאולה. והגאולה באה לעולם באמצעות נאומיו של הפילוסוף – דמות שאיננה נוכחת על הבמה, אלא באופן אבסטרקטי, בפסקול המוקלט. דברי הפילוסוף אינם מִשֶל שבתאי ואף לא משלי. לצורך זה גייסתי את דבריהם ואת קולותיהם של שני פילוסופים אמיתיים, שבתקופת ביצוע המחזה היו אמינֶנציות רדיופוניות מוכרות לכל. אלה היו פרופ’ דוד פלוּסר ופרופ’ ישעיהו ליבוביץ הזכורים לטוב, שהיו לא רק ידועים בציבור, אלא קולותיהם המיוחדים היו אז מוכרים לכל מאזיני הרדיו. גם אם תוכן דבריהם מעוּוַת כאן ללא הכר, את זהותם של הדוברים עדיין ניתן לזהות בנקל.
במהלך המחזה יש, כאמור, שתי נקודות שפל, ולאחריהן בא הנאום הפילוסופי הגואל, שבסוף אף מוביל אותנו להפּי-אנד המתבקש – צלצולי פעמונים ושיר הלל קצר של המשתתפים. אציין עוד ‘הופעת אורח’ קצרה של משורר רדיופוני אחר (לוי בן אמיתי), המספר על פגישתו עם נוף הכינרת.
הפסקול המוסיקלי המלווה בנוי גם הוא בעיקר מציטוטים, כעין “מסכת”. כדי להקל בזיהוי הציטוטים, אגלה מראש פרטים מהמטבח הפרטי: כאשר יש משורר ויש מוזה, מי יתאים להם יותר משוברט, ודווקא באחת מנקודות השיא הרומנטיות שלו – החמישיה לכלי קשת בדו מז’ור. נקודת המוצא שלי היו שני קטעים קצרים מתוך החמישיה: תחילת הפרק הראשון – ותחילת האדג’ו:
הדוגמאות המוסיקליות נלקחו מתוך תקליט ישן וחורק, ולאחר מכן עוד עברו טיפול די אלים, בהוספת חומרים אחרים. דוגמה לעיבוד כזה היא כיווץ פרק האדג’ו של שוברט לידי סקרצו מהיר ותזזיתי:
בסופו של דבר, הטיפול ה”דקונסטרוקטיבי” בשוברט אינו שונה מההתעללות שלי בדבריהם ובדיבורם של ליבוביץ ופלוסר, וכמובן – במילותיו של שבתאי – ואני תקווה כי להשומע ינעם.

להאזנה – עבור ל Compositions